אפריל, מאי ויוני הם חודשי יום ההולדת של כל הילדים במשפחה שלנו, והשנה הם הפתיעו אותנו בגדול. “אני רוצה טאבלט ליומולדת”, הכריז מתן באמצע ארוחת ערב שגרתית. לפני שסיימתי לבלוע את הביס שבגרוני (חביתה, תודה ששאלתם, אני בישלתי), הודיע איל — “גם אני”.

אם לרגע עוד נטיתי לחשוב באופן חיובי. בכל זאת מתן כבר בן שבע, אולי הוא הגיע לגיל המתאים. (וגם: “מה אני קיבלתי ליום ההולדת כשחגגתי שבע? סביר להניח שאיזה מונופול או משחק קופסה אחר”), אבל כשאיל קפץ אחריו עם אותה בקשה, כיוון המחשבה שלי השתנה: הוא רק בן חמש, זה לא מוקדם מדי? (ושוב: “מה אני קיבלתי כשהייתי בת חמש? בטח בובה צוחקת ובוכה”). באלגנטיות הודעתי להם שנחשוב על זה ושאדבר עם אבא (יש יתרונות לזה שאבא לא נמצא איתנו בארוחות הערב, תמיד אפשר להשתמש בטיעון הזה כדי להרוויח זמן, להרהר ולהתחבט). כמובן ששכחתי מזה כעבור שתיים וחצי דקות וחזרתי לעיסוקי (היה גם סלט בארוחה, תודה ששאלתם, אני בישלתי).

למחרת מתן ואיל שוב ביקשו, כל אחד בנפרד ובסיטואציה אחרת, לקבל טאבלטים ליום ההולדת. בשלב הזה הבנתי שהם רציניים, והרמתי טלפון לבן זוגי היקר והחכם כדי לדסקס את הנושא. לא אלאה אתכם בפרטי השיחה הארוכה שלנו, אבל לא הצלחנו להגיע למסקנה חותכת. כעבור שבועיים של התלבטויות חובקות עולם, נימוקים בעד ונגד (בקצרה: הגיל שאפשר להתחיל, שיקולי עלות מול תועלת ועמידה בעקרונות הצרכניים שאנחנו רוצים להנחיל לילדינו) וקריאה בבלוגי הורות ובפורומים שונים — עלינו על הפתרון האולטימטיבי: לקנות טאבלט אחד לשניהם ביחד. אנחנו במילא מגבילים אותם בלא יותר מעשרים דקות-חצי שעה ביום של זמן מסך (גילוי נאות: אין לנו טלוויזיה), אז חוץ מדחיית הסיפוקים הזו, מהטאבלט הזה יכול לצאת גם מתוק — הם יעצימו את היכולות שלהם לחלוק ולהתחשב, לחכות בסבלנות לתורם, ולכבד את זמן המשחק של האחר מבלי להתערב. בכל זאת, מדובר במכשיר חכם במיוחד.