טוב, מזמן לא כתבתי בבלוג. וזה לא מפני ששיחקתי קנדי קראש (טוב, נו, אולי קצת), וגם לא רק בגלל השילוב שואב הזמן של ילדים-בית-עבודה (זה תירוץ מקורי, תודו), אלא בעיקר כי בחודש האחרון הייתי עסוקה בהכנת הרצאה ליום עיון בשם "זה כן משחק ילדים" בנושא משחקים דיגיטליים, שהעברתי לצוותי החינוך של קיבוץ ניר יצחק (היה ממש כיף, אם תהיתם).

הכותרת של יום העיון הייתה "התפתחות משחקי הילדוּת מעידן התמימות ועד לעידן הדיגיטלי". החלק הראשון היה תיאורטי-היסטורי ובו הצגתי את ההיסטוריה של התפתחות משחקי הילדות − חמש אבנים, פרה עיוורת, בית בובות, משחקי קופסה ועוד — ועד למשחקים הדיגיטליים במחשב ובמכשירי המגע החכמים. במקביל, תיארתי את הגישות השונות בתפיסת מושג "הילד" ו"הילדו·ת" במאות ה-17 וה-18 עד למאה ה-21, ועמדתי על ההבחנה הסוציולוגית בין Game ל-Play (ותודה לשאנה ברייזבלט היקרה על החידוד והתובנה). בין היתר, ראינו נתוני שימוש מהעולם ומהארץ, ודיברנו על החסרונות והסכנות של המשחקים הדיגיטליים ועל זמן המסכים המירבי הרצוי לילדים בהתאם לגילם.

החלק השני היה סדנה חווייתית. מה עשינו? בעיקר שיחקנו. חילקתי את המשתתפים לקבוצות לפי שכבות הגיל (גנים, בי"ס יסודי) שבהן הן מטפלות. התאמתי לכל קבוצה אפליקציה ייעודית לגיל שבה כולם שיחקו והתנסו. אחרי שלב המשחק − ניתחנו את היתרונות והחסרונות של כל אפליקציה וגיבשנו כללי זהב להגדרת חוויה דיגיטלית טובה לילדים.

בשורה התחתונה: אני חושבת שהממשקים הדיגיטליים לסוגיהם יכולים בהחלט להצטרף לארגז הכלים החינוכי וההורי. יש להם יתרונות רבים בפיתוח יצירתיות וכישורים חברתיים (בניגוד למה שאפשר לחשוב). הם מגוונים, אינטואיטיביים ויכולים לספק חוויה מהנה למשתמשים בגילים שונים, ובשנים האחרונות גם משרד החינוך נכנס לתמונה ומעודד שיעורים מתוקשבים בבתי הספר. אבל, וזה אבל גדול − מסיבות בריאותיות ולימודיות זמן המסך הרצוי לילדים הוא מוקצב וקצר, בעיקר בשל מכשירי המגע החכמים שפרצו לחיינו בסערה בשנתיים-שלוש האחרונות.